שתי תשוקות, קבועות לאורך כל הדרך: בית הכנסת והשירה.

גדעון צלרמאייר משמש חזן קהילת שער השמים במונטריאול מאז 2004 — קהילה שנוסדה ב-1846, המקיימת מקהלת גברים מקצועית מאז 1887 ונותרה אחת המעטות בעולם שבהן חזן ומקהלה מובילים את התפילה מדי שבת, במסורת בתי הכנסת המקהלתיים הגדולים של מערב אירופה.

טנור לירי, הוכשר במכון לחזנות בתל אביב אצל נפתלי הרשטיק, החזן הראשי של בית הכנסת הגדול בירושלים, ועשה את הופעת הבכורה האופראית שלו בתפקיד רינוצ׳ו ב Gianni Schicchi. הוא הגה והציג אחת-עשרה הפקות קונצרט גדולות בשער השמים, שתים-עשרה מתוכננת ל-2027, ביצע שלוש בכורות עולמיות, והופיע עם התזמורת הסימפונית של מונטריאול בניצוח קנט נגאנו, עם התזמורת הקלאסית של מונטריאול בניצוח בוריס ברוט, ובעצרת הכללית של האו״ם. הקלטותיו נעות מפרסום מחקרי עבור האוניברסיטה העברית בירושלים ועד שני אלבומי מוזיקה קלאסית בת-זמננו.

הוא היה הסולן החזני בשיר You Want It Darker.

קהילת שער השמים נוסדה ב-1846 בידי קבוצת יהודים אנגלים, גרמנים ופולנים שרצו תפילה אשכנזית עם המנגינות שהכירו. ב-1887 הקימה מקהלת גברים a cappella שמלווה את חזני שער השמים מאז ועד היום, גם בימי מגפת הקורונה.

הבניין הנוכחי בשדרות קנזינגטון נפתח ב-1922. אולם התפילה שלו תוכנן לשירה: הממדים, האקוסטיקה וסידור המושבים נגזרים כולם מן ההנחה שחזן ומקהלה יובילו את התפילה מדי שבת.

הקונצרטים, ההקלטות וההפקות המתוארים במקומות אחרים באתר הזה מוצגים תחת SH'MA — Shaar Hashomayim Music & Arts, בתמיכת קרן התוכניות המוזיקליות ע״ש ליאו ורוני קולבר, לאות הכרה בקשר העמוק בין הסנטור קולבר לחזן.

ווסט הרטפורד

הוא נולד בפרובידנס, רוד איילנד, וגדל בווסט הרטפורד, קונטיקט, שם שימש אביו, הרב ג׳רלד צלרמאייר, בקהילת The Emanuel Synagogue במשך תשע-עשרה שנים. החזן שם היה ארתור קורט, שכיהן שלושים ושמונה שנים, ונהג להושיב את ילדי צלרמאייר על ברכיו ולבקש מהם לשיר.

הוא היה החבר הצעיר ביותר במקהלת הימים הנוראים המקצועית של בית הכנסת, שר ב-Choraliers בתיכון הול — רפרטואר אליזבתני בסתיו, ג׳אז באביב — והתאהב באופרה. ב-The George Washington University החל ללמוד אצל הטנור ד״ר רוברט בייקר, מורהו הראשון לקול, ומורהו עד היום, יותר משלושים שנה אחר כך. בפעם הראשונה עבר לפני התיבה בימים הנוראים בגיל עשרים. ב-1997 כבר חלק את הבימה עם אביו.

ירושלים

פגישה אחת שינתה את התוכנית. נפתלי הרשטיק — החזן הראשי של בית הכנסת הגדול בירושלים, שלוש-עשרה דורות של חזנים מאחוריו — הגיע לשיר בווסט הרטפורד, וגדעון שובץ במקהלה שהורכבה לרגל האירוע. הוא מעולם לא שמע קול חזני בעושר כזה. הוא עבר לישראל כדי להירשם למכון לחזנות בתל אביב, שהרשטיק ייסד.

הרשטיק, ריימונד גולדשטיין והחזן חיים פייפל העניקו לו את דקויות nusach hat'filah, מומחיות ב chazanut המסורתית, ושליטה בעברית שנותרה בהגייתו מאז ועד היום.

מונטריאול

הוא הגיע לקהילת שערי ציון ב-2001, וב-2004 לקהילת שער השמים, שם החל שיתוף פעולה ארוך עם המנהל המוזיקלי שלה, סטיבן גלאס. ב-2006 יצא לראשונה לסיבוב הופעות עם המקהלה, והציג את הראשון בקונצרטים שיוסיף להגות עבור בית הכנסת: קונצרט יובל ה-160, עם תזמורת סימפונית ומקהלה.

הוא נשא את מישל רוזנהק ב-2005. בניהם מקס ובן הם בני הדור החמישי בקהילה.

כל מה שבא אחר כך הוא שאר האתר הזה.

מאז שהוא חזן, הוא גם מורה.

עשרים וחמש שנים הוא מכין תלמידי בר מצווה, אחד-אחד, בקצב השבועי הרגיל.

כל אחד מconcerts he has produced בשער השמים תוכנן לבדר וללמד כאחד. הקהל למד על חייהם של חזנים וטנורים מפורסמים, על בתי כנסת גדולים במערב אירופה שאינם עוד, על יצירותיהם של מלחינים ומנצחים יהודים גדולים, ועל האורטוריות המקראיות הגדולות של עולם המוזיקה הקלאסית.

Since 2020 he has taught A Night @ the Opera, סדרה שהחלה בימי סגר הקורונה עם שלושים איש בשיחת וידאו, הגיעה לשישים ושבעה ערבים, ומשתתפים בה מאות צופים נאמנים.

הוא הוזמן להרצות על מוזיקה יהודית בחמש פקולטות אוניברסיטאיות. ב Queen’s University במרץ 2024, עבור Secret Chord: Songs of Leonard Cohen. ב Harvard Divinity School מאוחר יותר באותה שנה, בהזמנת הרב דיוויד וולפה, בקורס שלו על רוחניות יהודית. ב McGill University ב-2024, ב-2025 וב-2026, בקורס על מוזיקה יהודית של פרופ׳ ג׳וש דולגין. ב אוניברסיטת רוצ׳סטר באוקטובר 2025, בשיחה פומבית בחסות שישה חוגים, ובהם Eastman School of Music. וב UCLA Herb Alpert School of Music ב-2026, בהזמנת פרופ׳ מארק קליגמן.

צילום — B. Andrew Zelermyer

הוא הדריך תלמידי חזנות, באופן פרטי וכן ב-Jewish Theological Seminary ובמכון לחזנות בתל אביב.

בגרמניה הוא מלמד ב Stimmen der Hoffnung — קולות של תקווה — כנס ה Verband Jüdischer Kantoren, הכינוס הראשון של חזנים גרמנים מאז 1939. כעשרים ושישה חזנים הגיעו למנהיים בינואר 2025, אורתודוקסים, ליברלים ורפורמים באולם אחד, לכיתות אמן, הרצאות וקונצרטים; הוא הנחה את כיתות האמן עם Joyce Rosenzweig מ-Debbie Friedman School of Sacred Music שב-Hebrew Union College, והרצה לצד הפרופסורים אליהו שלייפר ומארק קליגמן. הוא לימד בכינוס הראשון ההוא ובשני ב-2026; ינואר 2027 יהיה השלישי.

צילום — Lys Y Seng

ב-1988 נשא הרב ג׳רלד צלרמאייר את תפילת הפתיחה בטקס ההכתרה של הנשיא החמישה-עשר של The George Washington University. בנובמבר 2023 נשא אותה בנו עבור התשעה-עשר.

צלרמאייר קיבל את תוארו ב-GW ואמר שארגון הלל שם היה למעשה קהילתו הראשונה. הוא הוזמן לברך את הנשיאה הנכנסת, אלן גרנברג, ואת הנהלתה.

הטקס נערך שבועות אחדים אחרי ה-7 באוקטובר, וימים אחדים אחרי שמסרים אנטישמיים הוקרנו על קיר ספריית גלמן של האוניברסיטה. בעקבות זאת כתב מחדש את דבריו, וקרא להנהלת GW לעשות יותר כדי להגן על הסטודנטים היהודים שלה.

מה שהקריא להם היה מכתבו של ג׳ורג׳ וושינגטון עצמו מאוגוסט 1790 אל הקהילה היהודית בניופורט, שבו קבע במפורש כי ממשלת ארצות הברית “gives to bigotry no sanction, to persecution no assistance.” (אינה נותנת גושפנקה לקנאות ואינה מסייעת לרדיפה) ואז פנה להנהלת GW בדברים האלה:

“No Jewish student should be afraid to walk on the campus that bears George Washington's name. Give this bigotry — the oldest and most persistent bigotry — no sanction. Fulfil Washington's imperative and uphold the values of this great institution.” שום סטודנט יהודי לא צריך לפחד ללכת בקמפוס הנושא את שמו של ג׳ורג׳ וושינגטון. אל תיתנו לקנאות הזו — העתיקה והעיקשת מכולן — שום גושפנקה. מלאו את הצו של וושינגטון ועמדו בערכיו של המוסד הגדול הזה.

הוא חתם בתפילת הדורות, L'dor Vador, מדור לדור — שהייתה גם, על הדוכן ההוא, תיאור פשוט של מה שזה עתה קרה.

לצפייה

חזנים שרו בטקס הזיכרון לשואה של האו״ם גם קודם לכן. איש מהם לא הביא מקהלה.

צלרמאייר טען ששיתוף הפעולה בין חזן למקהלה is המסורת — שצליל בית הכנסת המקהלתי אינו ליווי לשירה החזנית אלא הדבר עצמו. האו״ם שינה את מתכונת הטקס כדי לאפשר זאת.

ביום השנה לשחרור אושוויץ שרו הוא ושנים-עשר אנשי מקהלת שער השמים את Ani Ma’amin באולם העצרת הכללית, בניצוח רועי אזולאי — מקהלת בית הכנסת הראשונה ששרה שם.

לצפייה

מצד אמו, שני הקווים קשורים בבתי כנסת היסטוריים.

אבי סבו, Levie Levisson — ובשמו העברי יהודה — היה מדפיס בהאג. בנסיעת עסקים ללונדון ב-1929 לקח אותו ידיד ל-Liberal Jewish Synagogue בסנט ג׳ונס ווד, והוא שב הביתה נחוש לבנות את אותו הדבר ליהודי הולנד. הוא ייסד את ה-Liberaal Joodse Gemeente ב-1931, הוציא לאור סידור בהולנדית, ודרש בהולנדית על שאלות המוסר של זמנו.

השואה צמצמה את הקהילה היהודית בהאג מכשבעה-עשר אלף איש לכאלפיים, ונטלה את חייהם של יותר מחמישים בני משפחת לויסון. יהודה לויסון מת ב-1948; בנו בוב הקים את הקהילה מחדש ב-1959. ב-1976 קיבלה הקהילה לידיה את בית הכנסת הפורטוגזי מ-1726 ברחוב Prinsessegracht — אחד מבתי הכנסת ההולנדיים המעטים ששרדו את הכיבוש בשלמותם — וחנכה אותו מחדש בשם Beth Jehoeda, על שם יהודה לוי לויסון. הבניין מלאו לו שלוש מאות שנה השנה. בינואר 2026 שר שם צלרמאייר לפני שלושה דורות של המשפחה, ובנו מקס באולם.

סבתו מצד אמו הייתה Maud Capriles, מקוראסאו. הקו חוזר עד Dr Joseph Capriles, שנולד סמוך לאודינה בסביבות 1725, הוסמך לרפואה בפדובה ב-1751, שימש רופאו של ביי בתוניס, נחקר בידי האינקוויזיציה במלטה ב-1757, ונישא בבית הכנסת Mikvé Israel בווילמסטאד באוגוסט 1762 — הקהילה היהודית הוותיקה ביותר בחצי הכדור המערבי. הוא הגיע עם חרב, והאי כינה אותו El Doctor de la Espada. צאצאי קפרילס חברים בבית הכנסת מאז ועד היום.

לכן ההקלטה שעשה צלרמאייר עבור האוניברסיטה העברית בירושלים, של המסורת הליטורגית של Mikvé Israel-Emanuel, אינה פרויקט של חזן אורח. זו המורשת הליטורגית של משפחתו.

אביו, Rabbi Gerald Zelermyer, היה בוגר בית המדרש לרבנים של Jewish Theological Seminary, מחזור 1968, תלמידם של ענקי התקופה: פינקלשטיין, השל, ליברמן, קפלן ואחרים. תחילה שירת בשתי קהילות בבוסטון עיר הולדתו, שם נתקל במתחים הגזעיים של הזמן (JTA archive). שם פגש ונשא את הסקה לויסון, עולה חדשה מהאג. הוא שירת בקרנסטון, רוד איילנד, בין 1974 ל-1983, ואז ב-Emanuel Synagogue בווסט הרטפורד, שם, שבועות אחדים אחרי בואו, הוצת בית הכנסת (The New York Times, 1983). הוא שירת שם עד 2002, אז סגר את מעגל המשפחה ועבר עם הסקה לשמש רב ב-Mikvé Israel-Emanuel עד 2005.

ב-2004, אחרי ש The Passion of the Christ יצא לאקרנים, טילפן האב ג׳ון וולש ושאל אם יוכל לשאול הגדה, קערת סדר וגביע יין. בני קהילתו ביקשו ממנו להסביר את המנהג היהודי, והוא התכוון לערוך סדר.

בסופו של דבר ערכו אותו יחד, בכנסיית סן ז׳אן בְּרֶבֶּף בלסאל, והמשיכו לעשות זאת שנים אחר כך. האב ג׳ון הגיע לסדר השני בבית משפחת צלרמאייר בכל פסח במשך כמעט שני עשורים, וקרא קטעים מסיפור יציאת מצרים בעברית, שלמד בשנות השבעים כשחי בישראל. הוא היה בחתונת החזן. הוא נכח בתפילות הימים הנוראים בשער השמים. כשמת בנובמבר 2020 — ארבעה ימים אחרי שביקש מצלרמאייר לחתום את אירוע הפתיחה של בית לצעירים שהיו חסרי קורת גג — שר החזן שיר ישראלי על אנשים מכל הדתות העומדים יחד.

“כאנשי דת, הבנו זה את עולמו של זה. באותו יום עצמו אפשר לחוות את השיא הגבוה ביותר ואת השפל העמוק ביותר. זה קשה לכל אחד, אבל מצופה מאיתנו להציג פנים אמיצות לכל זה. הוא הבין את זה.”

ב-2019 שרו יחד לראשונה מקהלות שער השמים וכנסיית St Matthias האנגליקנית, שממול ממש. מתוך תשעת הפסוקים שעל קירות האולם, זה שאליו הוא שב לעתים קרובות הוא הפסוק שבו הבית ייקרא בית תפילה לכל העמים (ישעיהו נ״ו:ז׳).