Hineni

בן משפחה של כהן שלח לו את הקלטות המוזיקה של בית הכנסת — המקהלה שעל שירתה גדל, ששרה עדיין מדי שבוע בבניין שסבו בנה. כך הכיר את עבודתו של החזן שלה. שני האנשים החלו להתכתב ב-2009 והתמידו בכך שנים.

המכתבים היו ברובם ברכות לחג. השורה שלמעלה הגיעה בתשובה לאחת מהן, שנשלחה לפני הימים הנוראים. תגובתו של צלרמאייר: מעולם לא שמע איש מזקק לכדי קומץ מילים את מה שחזן באמת עושה.

כהן חתם כל הודעה באותו אופן — Fraternally, Eliezer, בשמו העברי.

ואז, בנובמבר 2015, הגיע מייל ובו שאלה אם יהיה מעוניין לשתף פעולה בתקליט חדש. כהן כתב שהוא מחפש את צליל החזן והמקהלה של בית הכנסת מילדותו.

צלרמאייר התעורר מוקדם, קרא, צעק חזק מספיק כדי להעיר את הבית, והשיב בשני שמות של שירי כהן: “Hallelujah, I'm your man!”

מלוס אנג׳לס הגיע דמו גולמי: קולו של כהן ומקלדת. לא צלרמאייר ולא רועי אזולאי, המנהל המוזיקלי של שער השמים, ידעו מה כהן רוצה, ולכן פיתחו כמה גרסאות אפשריות, הקליטו כל אחת מהן עם המקהלה, ושלחו את כולן חזרה כדי שכהן וצוותו יבחרו. בתוך שלושה שבועות הייתה המקהלה באולפן בפלאטו, אדם כהן מפיק, בעבודה עד שתיים לפנות בוקר. צלרמאייר כינה את זה הלילה המונטריאולי ביותר בחייו.

האימפרוביזציה החזנית בסיום You Want It Darker הייתה שלו, הוצעה במהלך ההקלטות ונשמרה במיקס הסופי.

On It Seemed the Better Way, הצוות הניח מוטיב כינור כנגד מנגינת ברכת כהנים — מחווה לכך שכהן היה Kohein.

הוא שאל את אדם את השאלה המתבקשת — אביו יכול לקבל שירה כזאת מכל אחד, אז למה לבוא לכאן? התשובה: “Because The Shaar means a lot to Leonard.” (כי שער השמים חשוב ללאונרד מאוד.)

“I am pleased that my enduring association with The Shaar be known to the Congregation, and that our work together reflects our love for the place, the people, and the tradition.” אני שמח שהקשר רב-השנים שלי עם שער השמים יהיה ידוע לקהילה, ושעבודתנו המשותפת משקפת את אהבתנו למקום, לאנשים ולמסורת. Leonard Cohen

אלה הצילומים היחידים מאותו לילה.

שמונה ימים אחרי הלוויה כתב צלרמאייר את הסיפור שלו על שבע השנים: ההזמנה, המיילים, הקברים בהר רויאל, המילים האחרונות.

“My first response was an ecstatic scream, followed by a feeble attempt to appear nonchalant by writing back ‘Hallelujah! I’m your man!’” התגובה הראשונה שלי הייתה צעקת התפעמות, ואחריה ניסיון קלוש להיראות אדיש בכך שכתבתי בחזרה ‘Hallelujah! I’m your man!’ על ההזמנה, נובמבר 2015

זהו הסיפור המלא ביותר בכל האתר הזה, במילותיו שלו — ובכלל זה כרטיסי הקונצרט שכהן סירב לתת לרב ולחזן שלו לשלם עליהם, וביקש במקום זאת שתרומה תלך ל“any food bank, the closer to home the better” (כל בנק מזון, וככל שקרוב יותר לבית כן ייטב); והשאלה שאליה שב שוב ושוב אחר כך.

“Leonard Cohen could go to anyone in the world for some male backing vocals. Why did he contact Shaar Hashomayim?” לאונרד כהן יכול היה לפנות לכל אחד בעולם בשביל קולות ליווי של גברים. למה הוא פנה לשער השמים?

לקריאת המאמר, באנגלית →

בשבת שאחרי מותו שר צלרמאייר את El Malei Rachamim, תפילת ההזכרה, במנגינת Hallelujah.

חודש לאחר מכן הביאה משפחתו של כהן אותו ואת מקהלת שער השמים ללוס אנג׳לס לשיר בטקס האזכרה.

ואז שנה של מחוות. בדצמבר 2016, בתיאטרון ריאלטו, God Is Alive, Magic Is Afoot: A Montreal Tribute to Leonard Cohen — כל הכרטיסים נמכרו בתוך ימים מן ההכרזה — שם שרה המקהלה את You Want It Darker and an a cappella If It Be Your Will, שנבחר בשל העומק הדתי של מילותיו.

In August 2017 came Montréal Symphonique, הקונצרט החינמי למרגלות הר רויאל לרגל 375 שנה לעיר. הוא הביא לראשונה לבמה אחת את התזמורת הסימפונית של מונטריאול, את ה-Orchestre Métropolitain ואת התזמורת הסימפונית של מקגיל — כשלוש מאות נגנים בניצוח סימון לקלר — וכלל מחווה לכהן. המשטרה העריכה את הקהל על ההר בשמונים אלף, ואלפים נוספים בפארקים ברחבי העיר.לצפייה בהופעה.

יום קודם לכן הגיעו שני אוטובוסים של קוראי כהן — מהולנד, מגרמניה, מאירלנד, מאנדורה ומקפריסין — לבית הכנסת של נעוריו. צלרמאייר עמד באולם התפילה וסיפר להם את הכול: המכתבים, התקליט, המקהלה.להאזנה לשיחה, published by The New York Times.

וביום השנה הראשון למותו, Tower of Song במרכז בל לפני כמעט שישה-עשר אלף איש. עשרים ושניים שירים, תזמורת של עשרים וחמישה נגנים, ומופע שכלל את סטינג, אלביס קוסטלו, k.d. lang, לאנה דל ריי, פייסט, רון סקסמית, The Lumineers, דמיאן רייס, קורטני לאב, שרון רובינסון, פטריק ווטסון, באסיה בולאט, Cœur de Pirate ואדם כהן, עם קטעים מצולמים של סלין דיון, פיטר גבריאל, כריס מרטין וווילי נלסון.

סטינג חזר לקראת הסוף עבור Anthem — there is a crack in everything, that's how the light gets in (יש סדק בכל דבר, משם נכנס האור). ואז יצאו אנשי מקהלת שער השמים בכיפותיהם ושרו את You Want It Darker על רקע קולו המוקלט של כהן, המילים מוקרנות על הקיר מאחוריהם. הם חתמו את התוכנית.

הם לא הופיעו במופע שהוכרז. מדריך הערב של ה-Gazette, שפורסם שלושה ימים קודם לכן, הסביר את הקשר לכהן של שמונה-עשר מבצעים ולא הזכיר שום מקהלה.

“He came into the world a Montreal Jew and he left the world a Montreal Jew.” הוא בא לעולם כיהודי מונטריאולי, ועזב את העולם כיהודי מונטריאולי. JTA, אפריל 2018

מיצב הווידאו בן תשעה-עשר הערוצים של קנדיס ברייץ, בהזמנת מוזיאון האמנות העכשווית של מונטריאול, מקבץ שמונה-עשר גברים בני יותר משישים וחמש — כולם מאזיניו של כהן מאז ומתמיד — שכל אחד מהם צולם שר את גרסתו המלאה לאלבום מ-1988 באולפן במונטריאול. הם מופיעים על שמונה-עשר מסכים בגודל אדם התלויים בחלל חשוך.

“I was interested in this moment in life where one starts to look back and contemplate what kind of a life one has lived and what kind of a life one wishes to continue living.” מה שעניין אותי הוא הרגע הזה בחיים שבו מתחילים להביט לאחור ולשאול איזה מין חיים חיית, ואיזה מין חיים אתה רוצה להוסיף ולחיות. Candice Breitz

הערוץ התשעה-עשר הוא מקהלת שער השמים — תשעה גברים, מוקרנים גדולים ולבדם בחדר הראשון, שדרכו עוברים המבקרים אל היתר. הקולות המקוטעים שלהם הם קולות הליווי של האלבום, בפרשנות מחדש; משנוטלים מהם את הכלים ואת הקול המוביל, הם נעשים הדבר שמקשיבים לו. ברייץ מיקרפנה את החלל לא פחות מאת הזמרים, כך שההקלטה נושאת את דפי הפרטיטורה המתהפכים ואת המנצח סופר את התיבות: כל מה שהקלטה בדרך כלל מסלקת.

המבקר עובר דרך המקהלה כדי להגיע ליצירה. בכתיבה מסן פרנסיסקו קראה ז׳נבייב קוויק את היצירה כולה כדימוי של דורות — מקהלה של גברים צעירים יותר הנושאת את המבוגרים ששרים את הקול המוביל.

לפני שסוכמו הדברים נפגשו ברייץ וצלרמאייר כמה פעמים כדי לברר אם הרעיון אפשרי — אם מקהלת בית כנסת יכולה לקחת את קולות הליווי של אלבום פופ מ-1988 ולשיר אותם כמי שהיא. העיבודים, משהגיעו, היו של רועי אזולאי וקונור אוניל.

צלרמאייר נכח לאורך כל ההקלטה ושר בה, ובכלל זה שורות סולו שבאלבום המקורי שייכות לשרון רובינסון.

צילום — Guy L’Heureux

כהן מעולם לא ענה על השאלה שנשאל צלרמאייר לעתים הקרובות ביותר — למה הוא, למה הזמרים האלה. המסקנה שלו עצמו, שהגיעה אחר כך:

“They weren't just backup singers, they were religious singers, people grounded in a belief system that he subscribed to and that gave him a sense of comfort when he was facing down death. The first time he heard a cantor sing Hineni was in my sanctuary.” הם לא היו סתם זמרי ליווי, הם היו זמרים דתיים, אנשים מעוגנים במערכת אמונה שהוא עצמו החזיק בה ושנתנה לו נחמה כשעמד מול המוות. בפעם הראשונה שהוא שמע חזן שר הנני, זה היה באולם התפילה שלי.

בלילה שבו הוכרז הגראמי, הוא סיכם את הכול במשפט אחד: מערכת היחסים, שיתוף הפעולה, הלוויה, טקסי הזיכרון, קונצרטי המחווה — ועכשיו גם זה.

ומאוחר יותר:

“To have been a small footnote in the connection between Leonard, his religious identity, his identity as a son of Shaar Hashomayim — and ultimately to have been able to put him in the ground with dignity — that is an unforgettable part of my life's experience. And not exactly what you imagine when you become a cantor.” להיות הערת שוליים קטנה בקשר שבין לאונרד, זהותו הדתית, זהותו כבן של שער השמים — ובסופו של דבר להיות מי שיכול היה להביא אותו לקבורה בכבוד — זה חלק בלתי נשכח מניסיון חיי. ולא בדיוק מה שמדמיינים כשנעשים חזן. The Forward, מרץ 2021